מה שלום הנער או הנערה שלכם?

מחקרים שנעשו בקרב תלמידי בית ספר מראים שככל שעולה הגיל והכיתה:

# תחושתם הכללית החיובית של תלמידים כלפי בית הספר פוחתת.

# התלמידים חשים פחות כי יש להם יחסי קרבה ואכפתיות עם המורים.

# יחסי הוגנות וכבוד בין תלמידים למורים נתפסים כפחות טובים.

# התלמידים מדווחים על יחסים פחות חיוביים בין תלמידים לחבריהם.

בנוסף, גילו שבארה"ב למעלה מרבע מבני הנוער (גילאי 13-17) מדווחים על לחץ קיצוני במהלך תקופת הלימודים והלחץ רק הולך ועולה ככל שעולים בכיתות. הדרך שלהם להתמודד עם לחץ היא בדר"כ לא יעילה ולא חיובית (יש על כך ספרות מקצועית ענפה)

אז איך מתמודדים עם זה?

עצם הידיעה שעוברת על המתבגרים תקופה לא קלה ושזה לא איזה טרנד או גחמה פרטית יכולה לשים את הדברים בפרופורציה. בשאיפה גם שזה יפעיל מנגנון של אמפטיה והגנה במקום של כעס והתקפה.

דווקא עכשיו, יותר מתמיד, הילדים שלנו זקוקים לנו.

האתגרים שלהם אמיתיים והמציאות בה הם חיים מלחיצה ולא מחבקת.

כשהיו בגן או בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי הם זכו לתשומת לב, לחיבוק, לעזרה ולסבלנות (לא ממש עמדנו להם עם סטופר שילמדו לספור עד 10 או שידעו לאיית משפחה, נכון?)

ודווקא עכשיו, כשנדמה שהם אוטוטו רגל אחת מחוץ לבית, שהם גדולים עם פה גדול, אנחנו משאירים אותם לעיתים לבד במערכה.

קצת מתוך מתוך חוסר ידע, קצת מתוך מבוכה ולא מעט מתוך לחץ ועייפות החומר של ההורים עצמם.

המסקנה - תנו ללחץ ולכאב שלהם מקום, תנו להם תשומת לב, תנו להם אפשרות לנוח לרגע ולהרגיש את הנוכחות בטחון שלכם.

תנו להם אתכם.