שאלת המשאלה היחידה

תמצית ראיון עם אלן גלינסקי מתוך האתר הזה

תורגם מאנגלית ע"י רותי ליבנת.

-          ספרי לי על הסקר שערכת בקרב ילדים ובני נוער.

לפני כ-15 שנים ערכתי מחקר ובמסגרתו ראיינתי עובדים בשלוש חברות. שוחחתי עם הבעלים, הנשים או בני/בנות הזוג של העובדים, ואחרי זה עם ילדיהם. גיליתי שבמקרים רבים יש מרחק רב בין מה שאנחנו מניחים שהילדים שלנו חושבים לבין מה שהם חושבים באמת. זה היה ממצא מסקרן ביותר.

הנושא שהעסיק אותי היה השילוב בין עבודה ומשפחה. חיברתי שאלון שאותו חילקתי ל-1,023 ילדים בשיעורי הבעה/ספרות. טווח הגילים של הנשאלים היה 8 עד 18 והמדגם היה מדגם לאומי מייצג בארה"ב. אבל הסקר התבסס בעיקר על כשלוש שנים תמימות שבמהלכן הקשבתי לבני נוער, שמעתי מה מעסיק אותם, והקשבתי להוריהם, כדי להבין גם מה מעסיק אותם. כך שהתהליך היה ממושך ביותר והמטרה הייתה לוודא שנגענו בשאלות הנכונות.

-          בסופו של דבר, מה היו הדברים שהפתיעו אותך בתשובות שקיבלת?

היו המון הפתעות במחקר, שכותרתו הייתה שאלו את הילדים מה דעתם. יכול להיות מרחק רב בין מה שלנו המבוגרים נדמה שהילדים חושבים ובין מה שהם חושבים באמת. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא השאלה ששימשה אותי במחקר לאורך זמן רב. זאת השאלה שאני מכנה "שאלת המשאלה היחידה" וזה הולך ככה: "אילו יכולתם לבקש משאלה אחת ויחידה בנוגע להשפעת העבודה של אימא או אבא שלכם על החיים שלכם, מה הייתם מבקשים?" וביקשתי את המבוגרים שינחשו מהי אותה משאלה של בנם/בתם.

רוב המבוגרים – 56% - ניחשו שילדיהם היו רוצים לבלות יותר זמן עם הוריהם. ואמנם, נכון שזמן הוא גורם חשוב מאוד לילדים. אבל לרשותם הייתה רק משאלה אחת כי זה מה שהגדרתי, והתשובה הייתה: שהוריהם יהיו פחות לחוצים ופחות עייפים. רק 2% מההורים ניחשו שזאת תהיה המשאלה של ילדיהם. זה היה אחד הממצאים המפתיעים.

במחקר זה גיליתי, על ידי הקשבה לבני נוער, שיש חשיבות לא רק לכמות הזמן שההורים מבלים עם ילדיהם אלא גם מה קורה במהלך אותו זמן. אנחנו שוגים בהצגת העניין כדיכוטומיה בין כמות ואיכות. הדבר החשוב ביותר לילדים הצעירים שלנו הוא שיהיה זמן פשוט לשהות ביחד. לאו דווקא זמן מתוכנן, לא בהכרח תכנית שנקבעת בלו"ז או ריצה מטורפת לפעילות זו או אחרת, אלא פשוט זמן להיות יחד ...

-          ובמחקר שלך, הילדים המתבגרים אכן הביעו רצון לבלות זמן בחברת הוריהם?

להפתעתי הרַבָּה גיליתי שהמתבגרים, יותר מאשר הילדים הצעירים, הם אלה שדיווחו על תחושת חסר בנוגע לזמן עם ההורים. מבחינה מסוימת, זה הגיוני, כי הורים למתבגרים ממעטים לבלות עם ילדיהם בהשוואה להורים לילדים קטנים שמבלים עם ילדיהם זמן רב. אז נכון, יש הבדל מבחינת כמות הזמן שהורים מקדישים, ונכון שהמתבגרים רוצים יותר זמן עם ההורים.

אבל על זה הורים למתבגרים יגידו, "זה אני שהייתי בסביבה במשך כל הסופ"ש וחיכיתי שנעשה משהו ביחד, אבל הם תמיד עסוקים, לעולם אין להם פנאי." לכן כינסתי מספר מתבגרים ושאלתי מה דעתם. צילמתי אותם בווידיאו והם אמרו לי כך: "את יודעת, בגיל ההתבגרות אנחנו כל כך עסוקים בהלרחיק את ההורים, שכשאנחנו כבר רוצים אותם – קשה לנו לבקש." אחת הבנות אמרה, "לי יותר נוח אם אחד ההורים שלי מרגיש בעצמו שאני זקוקה לו, כי לי קשה לפרוץ את המחסום. אבל בעצם אני מאוד זקוקה להם." ונער אחר אמר, "גם אם החברים שלך נמצאים שם בשבילך, מי שאתה באמת רוצה זה את ההורים שלך – במיוחד כשמתבגרים, ואז גם הבעיות יותר גדולות – ואז מי שבאמת חשוב לך שיהיה שם בשבילך זה ההורים." התשובות האלה היו מלמדות.

הורים למתבגרים שחושבים לעצמם, "עכשיו, כשהכנתי את הילד לחיים פחות או יותר, הוא מרחיק אותי," אליהם המסר של המתבגרים הוא: "תישארו בסביבה." אפילו אם הם מרחיקים אותנו, הם רוצים להיות אתנו...

-          באיזה נושא המתבגרים נתנו להוריהם את הציון הנמוך ביותר?

הציון הגרוע ביותר שמתבגרים נתנו להוריהם היה לגבי "מה ההורים יודעים עליי, מה הם יודעים על מה שבאמת קורה בחיים שלי." רק 35% מהילדים נתנו לאימהות שלהם ציון גבוה בנושא הזה, ו-31% נתנו על כך ציון גבוה לאבות. ציונים לא מחמיאים ניתנו להורים גם בנושא של שליטה בכעסים כשהילדים עושים משהו שמרגיז את ההורים. בקטע הזה אימהות ואבות כאחד לא הצטיינו.

"חינכו אותי לערכים" - בנושא הזה רוב ההורים זכו לציונים סבירים. המתבגרים חשו שהוריהם משתדלים להנחיל להם ערכים, וזה די שונה מהדעה הרווחת בציבור ולפיה אין מספיק חינוך לערכים. במדגם שלי, בין 9% ל- 43% מהמתבגרים השיבו שהוריהם לא כל-כך הצליחו [בחינוך לערכים], כך שיש כאן בבירור בעיה. אבל מצד שני, יש הורים שמצליחים במקומות שאנחנו לא היינו מצפים.

-          כשאת אומרת שהמתבגרים ציינו שהם היו רוצים יותר זמן ממוקד עם הוריהם, על אילו נסיבות מדובר? מה הנושאים שהם היו רוצים לדון בהם עם הוריהם?

יש לפעמים תחושה בקרב הורים שכשהילד מגיע לגיל ההתבגרות, תפקידו של ההורה הסתיים במובן מסוים; שבני גילו הם המשפיעים עליו בעיקר, ושהשפעת ההורים מצומצמת למדי. זה סותר את מה שאני שמעתי מהמתבגרים, במיוחד אלה שלהם מערכת יחסים סבירה, פחות או יותר, עם הוריהם; זה לא אומר שאין מריבות או מחלוקות מדי פעם או שהם לא מאמללים את ההורים. אבל אם הם חשים שמכבדים אותם ומקשיבים להם, ואם הם חשים שמעריכים אותם, אז מה שהם באמת היו רוצים זה שיעזרו להם לעצב את השקפת עולמם. הם רוצים שהמבוגרים יספרו להם על העולם ואיך דברים עובדים.

אחת הביקורות ששמעתי מילדים היא שההורים לא חולקים בבית את מה שקורה להם בעבודה, שהם באים עם הסיפורים השליליים מהעבודה אבל לא מספרים מה הם לומדים שם. מתבגרים אינם רוצים הרצאות ארוכות, "חפירות" כגון: "זה מה שלמדתי היום בעבודה." אבל הם כן היו רוצים שההורים יזרקו פה ושם הערה בעניין או במקרה שמתארח בבית ידיד ההורים שעוסק בעבודה מעניינת – שיספר על זה. אותם מתבגרים שהוריהם כן דיברו על עבודתם ועל מה שניתן ללמוד מחוויותיהם במקום העבודה, ציינו זאת, וזה היה מאוד חשוב להם.

... אלה שהרחיקו את הוריהם, וההורים בכל זאת נשארו בסביבה, העריכו מאוד את הוריהם, כי הם היו מודעים לכך שהם מקשים על ההורים. זה התפקיד ההתפתחותי של נוער מתבגר, להתחיל להיפרד מההורים בדרך חדשה ושונה, אבל בד בבד גם לשוב ולהתחבר בדרך חדשה ובוגרת יותר, כך שלא מדובר כאן בהתנתקות בלבד. נהוג היה להתייחס להתפתחות כקו ישיר שמוביל לעצמאות. אבל תהליך ההתפתחות רצוף בהתנתקויות ובחיבורים השלובים אלה באלה.

הפתעה נוספת שציפתה לי הייתה כששאלתי את הילדים מה הדבר הבולט ביותר שנחרת בזיכרונם מהתקופה הזאת בחייהם, וביקשתי מההורים שינחשו מה הייתה תשובתם של ילדיהם. הניחוש של רוב ההורים היה אירוע גדול כלשהו, חופשה, מפגש משפחתי נהדר -אירוע משפחתי מרשים כלשהו. הילדים, לעומת זאת, ציינו פכים קטנים, ריטואלים מחיי היום-יום ומסורות משפחתיות שמשמעותם הייתה: "אנחנו משפחה." ולכן, הדברים הקטנים האלה שאנחנו עושים הם בעלי משמעות עצומה.

אחת הילדות סיפרה איך הייתה יורדת במדרגות מדי בוקר, כדי ללכת לבית הספר, ואבא שלה היה מקדם את פניה ואומר: "הגיבורה שלי, לכי תראי להם!" ואת זה היא ציינה כזיכרון הילדות הבולט ביותר שלה. ילד אחר סיפר שאמו מעירה אותו כל בוקר עם שיר קבוע, ומדובר בנער מתבגר, לא בילד קטן; אבל השיר הזה שאמו שרה לו כל בוקר בעודו במיטה – אותו הוא יזכור יותר מכל דבר אחר. המסר להורים הוא: תקיימו ריטואלים ומסורות משפחתיות – זה חשוב, אפילו עבור ילדים מתבגרים.

לאבות יש תפקיד מכריע במיוחד בחייהם של נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

-          את זה אמרו לך בני הנוער?

כן.

-          הם הסבירו מדוע?

זה שלב שבו הם מתחילים לקלוט שעוד מעט הם יעזבו את הבית. אחד המתבגרים שמצולמים בווידיאו אומר: "אני כל הזמן רק הרחקתי והרחקתי אותם, ועכשיו אני פתאום מבין שאני עוד מעט עוזב אותם. חבל שהרחקתי אותם עד כדי כך. אני כן זקוק להוריי. אני רוצה להיות איתם. אני הרי לא אגור איתם לנצח, לא אחיה אצלם בבית לעולם, והייתי רוצה להכיר אותם כבני אדם. הייתי רוצה שהם יהיו חלק מהחיים שלי."

אחד הנושאים שעסקתי בהם בקבוצות מיקוד רבות עם מתבגרים, ושמאוד חשוב להם, הוא הנושא של מבוגר שיתעניין בהם. הם רוצים שלהוריהם יהיה אכפת מה קורה אצלם. אחד המתבגרים אמר, "אני רוצה שהוריי ישאלו איך עבר עליי היום ושהם גם יתעניינו בתשובה."

-          זהו באמת אחד הלקחים: ההתרשמות שהם היו רוצים מישהו שיקשיב להם. ספרי לי על זה.

לתקשורת בין-אישית יש חשיבות מכרעת. אם נתבונן איך אנחנו לומדים, כולנו – החל מתינוקות, עבור במתבגרים וכלה במבוגרים – אנחנו לומדים באמצעות מערכות היחסים שלנו. לאחרונה נפגשתי עם קבוצת בני נוער שדנו בשאלה: מה גורם להם להתייחס ברצינות או בחוסר רצינות לבית הספר. הם ציינו שאפילו אם רק מורה אחד או אפילו שָרָת בית הספר יתעניינו בהם – זה יגרום לשינוי ביחסם לבית הספר.

מערכות יחסים בנויות על תקשורת. אחת השאלות שאני מציגה בקבוצות מיקוד היא: "אילו הייתם יוצרים סרט שמטרתו להסביר איך זה להיות נער או נערה בגיל ההתבגרות לקהל מבוגר שאינו מבין זאת, איזה מין סרט הייתם יוצרים?" חלק מהמתבגרים בווידיאו שלי נראים קשוחים. אבל מה שהם אומרים הוא שלאנשים יש בעצם דעה קדומה נגדם; שכשהם נכנסים לחנות, מסתכלים עליהם כאילו הם עומדים "להרים" משהו; כשהם הולכים ברחוב, אנשים עוברים לצד השני; נראה להם שהמבוגרים לא ממש מחבבים אותם.

סקרים שנערכו הראו שמבוגרים אוהבים את ילדיהם אבל לא כל כך מחבבים ילדים של אחרים. ואולם, במחקר שערך טוני ארלס באוניברסיטת הארווארד, נמצא שכאשר המבוגרים בקהילה מתייחסים בכבוד לילדיהם של אחרים ומבטאים זאת בבירור, רמת האלימות יורדת במידה ניכרת, אפילו בקהילות ששורר בהן עוני רב ושאר התופעות הנלוות לאלימות...

דבר נוסף ששמעתי מאנשים צעירים הוא שהם מצויים בלחץ. הם חשים שאין אף מבוגר שמכיר אותם באמת, את כל הצדדים של חייהם. המורים בבית הספר יודעים על התלמידים רק את מה שקשור למקצוע שאותו הם מלמדים, אבל אינם רואים את התלמידים בשאר הכיתות ואינם יודעים מה עוד מוטל עליהם על ידי שאר המורים. המאמן או המורה לספורט יודע אם התלמיד טוב בספורט והמורה לדרמה רוצה שיצליח בהצגה, וזה הכול מבחינת אותו מורה, אבל זה אינו כל עולמו של התלמיד. 

וההורים – הם רואים את הילד או הילדה שלהם רק בבית, עם שיעורי הבית, בדרך כלל בסוף היום, כשכולם כבר עייפים וקצרי-רוח. ההורים לא יודעים מה עובר על הילדים בבית- הספר, ולפעמים הילדים מצויים בעומס של מערכת שעות לחוצה, מטלות, חוגים, ולחצים נוספים ששקולים כנגד הלחצים בחייהם של ההורים.

אנחנו כל כך ממוקדים במגרעות של בני העשרה. אם תדברו איתם, הם יראו לכם שבועונים שבוחרים להציג בתמונות השער בני נוער בעלי מראה מפחיד וכתבות שמציגות אותם באור שלילי.

-          אני שומעת מה את אומרת על הקשבה לילדים. אבל אחת הדאגות המעיקות ביותר שאנחנו כהורים מתמודדים עמן היא המשמעת, כלומר הטלת מגבלות על יציאה מהבית, דרישה שיתקשרו הביתה כשהם יוצאים לבלות, איסור להתרועע עם אנשים מסוימים ופיקוח על היציאות שלהם לדייטים, וכו'. על סמך המחקר שלך, איך את מייעצת להורים להתמודד עם הנושאים הרגישים האלה בחייהם של המתבגרים?

"משמעת" פירושה למעשה ללמד, ואני סבורה שכשאנחנו אומרים "משמעת" אנחנו מתכוונים לעונשים – לעצירת התנהגות מסוימת, ובעצם מה שאנחנו עושים הוא ללמד את הילדים, את המתבגרים. אנחנו מלמדים אותם איך להתמודד עם עימותים ומחלוקות. כי הם כן רוצים שנהיה מעורבים. אם ההורה אומר, "תתקשר [הביתה] כל הזמן," זה מעצבן אותם. אבל זה גם נעים להם, כי זה משדר להם ש"להורים אכפת, אני חשוב להם."

מחלוקות בין הורים וילדים תמיד יהיו; זה פשוט כך. תתייחסו לזה כנתון, ובנסיבות אלה, ישנן דרכים קונסטרוקטיביות להתמודד עם עימותים ומחלוקות. הדרך היעילה ביותר היא אולי לנקוט גישה של פתרון בעיות, כלומר, אתם קובעים כלל, למשל: "אני רוצה שתחזור הביתה בשלום עד שעה מסוימת." ואז תוסיפו: "בוא נחשוב על שש דרכים שונות שיביאו לתוצאה הזאת ויתאימו גם לך וגם לי." תזמינו אותם להציע פתרונות, ולא פתרון אחד אלא פתרונות רבים ושונים.

ואז תעברו על הפתרונות אחד-אחד, ותבקשו מהם שיעריכו איזה פתרון הוא ישים ויעיל ואיזה פתרון לא יצלח. תגידו להם שיבחנו כל פתרון גם מנקודת הראות שלכם וגם משלהם. כך הם יתנסו במיומנות של פתרון בעיות, אשר כל המחקרים באופן עקבי מראים כי זוהי מיומנות חיונית להצלחה בעולם המבוגרים. לבסוף תבחרו אחד הפתרונות שהם הציעו, ותאמרו: "בעוד שבועיים נשוחח על זה ונבחן אם הפתרון הזה שיפר את המצב ששורר כיום."

באופן כזה תוכלו להימנע מעימות שבו אתם וילדיכם מצויים בשני צדי המתרס – "אנחנו" ו-"הם". במקום זאת תהיו יחד בסירה אחת. אתם תמשיכו להיות מי שקובעים את הכללים כי אתם המבוגרים. אבל תוך כדי כך תתחילו ללמד אותם איך להתמודד עם מצבים שאיתם הם יצטרכו להתמודד כשהם יֵצאו לעולם הגדול, כמבוגרים.

-          ספרי לי איך את מרגישה כשאת רואה מערכות יחסים כאלה עולות על שרטון.

זה מאוד מעציב, כי אף הורה לא קם בבוקר ומחליט, "אני רוצה להיות הורה גרוע." כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו. אנחנו רוצים להצליח כהורים, ואנחנו רוצים שהם יזכרו אותנו לטובה לכשיגדלו ויתבגרו. ועם זאת, אנחנו עלולים להתכנס בתוך עצמנו, להרגיש פגועים או לא מוערכים. אנחנו מסוגלים להיקלע לוויכוח, למאבק, למלחמה שלא יובילו לשום מקום.

אז הדבר המומלץ ביותר במצבים כאלה הוא אולי אפילו לפנות לעזרה. אני לא מתכוונת בהכרח לייעוץ של אנשי מקצוע אלא לשוחח עם חבר/ה שנראה שיש לו/לה יחסים טובים עם המתבגר/ת שלו/ה באותה נקודת זמן ... ואתם יכולים להגיד לילד שלכם: "תשמע, אנחנו תקועים, המצב שלנו על הפנים. שנינו רוצים לצאת מזה – גם אני וגם אתה. בוא נחשוב ביחד איך יוצאים מזה." בהתחלה הם לא יאמינו לכם, כי הם רגילים להיות אתכם במלחמה.

אבל אם הכוונה שלכם אמתית, ואתם מצליחים להידבר איתם, זה בדיוק כמו ביחסים עם הבוס בעבודה. בוס שתמיד נותן הוראות בנימה שלילית מעורר בכפופים לו רצון להתקומם. כולנו, גם כמבוגרים, מתקוממים כנגד גישה שלילית כזאת. לעומת זאת, אם תצליחו להידבר עם ילדיכם כמו בוס נוח – אין הכוונה לשתף אותם בקביעת החוקים כי ברור שאנחנו ההורים צריכים להיות המבוגרים – אלא להידבר כדי להגיע יחד לפתרונות שיוציאו אתכם ואותם מהמלכוד, אין ספק שזו הדרך העדיפה...